החלטה בתיק בש"א 169959/07

1.         בפתח הדברים יצוין כי ביום 3.5.07 ניתן ע"י כב' הרשם משה כהן פסק דין כנגד מבקשת. ביום 1.8.07 הגישה מבקשת 1 בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 169958/07). בקשה זו קבועה לדיון בפני כב' הרשמת לימור בן שמן.

בנסיבות אלה, אתייחס לבקשה שבפני כאילו הוגשה רק מטעם מבקש  2 (להלן:"המבקש").

2.         המבקש הגיש בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א.

3.         המבקש  טען, כי המשיב מתגורר דרך קבע בחו"ל, וכי עיון בכתב התביעה מראה כי התובענה נטולת בסיס וגם המשיב יודע שאם תביעתו תדחה והוא יחויב בהוצאות משפט, לא יוכל המבקש לגבותן.

עוד טען המבקש, כי למיטב ידיעתו, אין למשיב  נכסים או כספים הנמצאים בישראל שמהם יוכל להיפרע.

4.         המשיב טוען כי עובדת היותו תושב ישראל וכן כתובתו, צוינו בסעיף 1 לכתב התביעה ועל כן, אין מדובר בתובע שאין לו מען או שהינו תושב חוץ. מה עוד, שטענת המבקש להיותו תושב חוץ לא נתמכת בראיות כלשהן. 

המשיב מוסיף וטוען כי גם אם היה תושב חוץ, אין לחייבו במתן ערובה לאור תקנה 28 (א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשכ"ט - 1968 הפוטרות מערובה את אזרחי המדינות הקשורות באמנה כמו כן, לא הוכח כי קיים חשש ממשי שהמשיב מתחמק ממסירת מען על מנת להקשות על גביית הוצאות או שלא שילם הוצאות שהוטלו עליו בעבר, שרק אז יעשה שימוש בהפקדת ערובה.

כן טוען המשיב כי המבקש לא התייחס כלל לסיכויי הצלחתו של המשיב בתביעתו, שהינו אחד השיקולים המרכזיים בנוגע לחיוב בערובה.

5.         המבקש בתגובתו השיב:

א)         המשיב טוען טענות עובדתיות סותרות, בניגוד להוראת תקנה 72 (ב) לתקסד"א.

ב)         על אף שהמשיב ציין בכתב התביעה שהינו מתגורר בישראל, לאמיתו של דבר מתגורר המשיב דרך קבע בחו"ל.

ג)          המשיב נמנע מלציין נכסים שיש לו בארץ ואשר מהם יוכל המשיב להיפרע.

ד)         על המשיב היה להצביע על סיכויי הצלחת התביעה, אך הוא לא טען דבר לעניין זה.

משהתעלם המשיב מהטענות כי מדובר בתביעת סרק, יש לקבל את עמדת המבקש.

ה)         התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) תשכ"ט - 1968, אינן חלות על המשיב.

6.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה.

לענין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט ש. לוין בפסק דין בעניין רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד (1) 647, 650:  

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2). להבדיל מתקנה 519 מונה עכשיו צו 23 תקנה 1 של התקנות האנגליות את סוגי העניינים שבהם עשוי בית המשפט "בהתחשב בכל הנסיבות וכאשר הוא סבור שצודק לעשות כן" להורות על מתן ערובה".  (הדגש אינו במקור - א.כ.).